במשך זמן כה רב בקהילה שלנו, המרכז המתפתח נגד התעללות בבית קיים כדי ליצור, לקיים ולחגוג חיים נטולי התעללות.

מאז 1975 אנו מספקים שירותי מחסה והתערבות, בניסיון לשמוע ולעזור לאלה שחייהם הושחתו והופרעו מאלימות והתעללות.

אבל בדרך הבנו שעד שלא נתחיל לטפל בשורשי הגורם לאלימות בקהילה שלנו, אנחנו רק שמים טיסה על הבעיה. אמנם שירותי תמיכה זמינים הם קריטיים עבור אנשים ומשפחות החווים התעללות, אך אנו יודעים כי מענה להתעללות לא יפסיק זאת בעתיד.

הקהילות שלנו רוויות באלימות, זו הפכה לתגובה מנורמלת ששורשה בהנחה, באמונה ובערך המגדירים כוח ומעמד על ידי היכולת לשלוט ולשלוט.

זה קשור באופן מהותי לדרכים בהן מוגדר כוח בתוך מערכות יחסים. 

לעתים קרובות ההתנהגויות שאנשים משתמשים בהן הקשורות לכוח, דומיננטיות ושליטה נתמכות בשוגג על ידי הקהילה שלנו וכדי להשיג שינוי מערכתי ולמעשה מקבלים את הרעיון של "הפסקת התעללות במשפחה", כל אחד מהם צריך לבחון את הדרכים בהן אנו משתמשים בכוח ובזכות את החיים שלנו.

לכל אחד מאיתנו יש קהילות עיקריות שאנו פועלים בהן ומחזקות את האמונות והערכים שאנו מחזיקים כליבה וכתוצאה מכך מאשרות את התנהגויותינו.

עוד לימדו אותנו על התאמה לתפקידי מגדר המיינסטרים המספקים הדפס כחול לכללים המפורשים לגבי אופן הראייה וההתייחסות לאלה הנתפסים כעליונים ונחותים בגלל זהות מגדרית, גזע, נטייה מינית או תווית אחרת.

כיחידים אנו מקבלים במודע או שלא במודע כי דומיננטיות ותוקפנות הם ביטויים טבעיים של כוח ופריבילגיה. חשוב לציין שרוב ההתנהגויות בהן משתמשים אנשים אינן "בלתי חוקיות" או שאינן תואמות את ההגדרה החוקית של התעללות / אלימות, אלא הן בעלות שליטה או פגיעה בהגדרה מתוך כוונה לטעון כוח ופריבילגיה.

זה יכול לכלול גם שתיקה מול התנהגות של אחרים ומהווה סוג של אישור וחיזוק.

הגיע הזמן שהקהילה שלנו תתכנס ותפעל לסיום התעללות ואלימות מכל הסוגים.

אלימות תסתיים כשנרצה שהיא תסתיים, כקהילה. האלימות תסתיים כשנתחיל לדבר בינינו על חוויותינו, כאשר אנו מתחילים להקשיב זה לזה על צרכינו. בטוסון האלימות תסתיים כאשר נתחיל להתחבר למאגר הכאב שיש לכולנו כתוצאה מהאלימות של הקהילה שלנו. אנחנו יכולים לעשות את זה כשאנחנו מוכנים.

יש קריאה שיצאה לטפל באלימות, לסיים אותה וליצור קהילה שבה אהבה, כבוד וביטחון הם זכויות חיוניות ובלתי ניתנות לפגיעה עבור כולם בעיר זו.

השאלה היא לא בהכרח מה עלינו לעשות אלא, האם אנחנו מוכנים לעשות משהו?