אוקטובר 2019 - תמיכה בקורבנות שמתים מהתאבדות
הסיפור הבלתי מספר לעתים קרובות מדי השבוע עוסק בקורבנות התעללות במשפחה שמתים מהתאבדות. מארק פליניגן מספר על חווית התמיכה בידידו היקר מיצו, שמת באובדן יום לאחר שגילה לו שהיא נמצאת במערכת יחסים פוגענית.
חברתי איבדה את חייה כתוצאה מאלימות במשפחה, ובמשך זמן רב האשמתי את עצמי.
חברתי מיצו היה אדם יפהפה, מבפנים ומבחוץ. במקור מיפן, היא חיה ולמדה להיות אחות כאן בארה"ב. חיוכה הזוהר ואישיותה העליזה היו כאלה שאנשים סביבה לא יכלו להתאפק להיות חברים מהירים ואמיתיים שלה. היא הייתה מי שמאיישת חמלה, טוב, והיה לה כל כך הרבה לחיות. למרבה הצער, מיצו איבדה את חייה כתוצאה מאלימות במשפחה.
את מיטסו פגשתי לראשונה לפני כשש שנים בוושינגטון הבירה, במהלך פסטיבל פריחת הדובדבן. היא התנדבה שם כמתורגמנת ולבשה קימונו ורוד-לבן מקסים. באותה תקופה עבדתי בקרן חינוכית הקשורה ליפן וגייסנו תלמידים בינלאומיים לבית הספר המסונף שלנו בטוקיו. אחד הקולגות שלנו לא הצליח להגיע באותו יום, והתא שלנו היה מאויש בקצרה. ללא היסוס, מיצו (אותו פגשתי זה עתה) קפץ ישר והתחיל לעזור לנו!
למרות שלא היה לה שום קשר לקרן או לבית הספר שלנו, מיצו התעקשה בשמחה לעשות כל מה שהיא יכולה לעשות בשבילנו. כמובן, באישיותה העליזה ובקימונו המדהים להפליא, היא משכה מועמדים רבים יותר מעניינים ממה שיכולנו קיוו אי פעם. מתנדבי הבוגרים שלנו היו מוקסמים ממנה לחלוטין, וענווים למדי לראות את תמיכתה המסורה. זו רק אינדיקציה אחת קטנה לסוג האדם חסר האנושות שהיא באמת.
מיצו ואני שמרנו על קשר לאורך השנים, אבל יום אחד היא אמרה לי שהיא החליטה לעבור להוואי. זו הייתה לא החלטה קלה עבורה לקבל, כי היו לה חיים מלאים וחברים רבים בדי.סי.ה היא למדה להיות אחות והצליחה די טוב בזה, למרות תוכנית הלימודים המאתגרת ולקחה את התוכנית שלה לגמרי באנגלית, הייתה השפה השנייה שלה. עם זאת, היא חשה חובה על הוריה המזדקנים, כבתם היחידה, להיות קרובים יותר למדינת יפן.
כפשרה, וכדי להמשיך את לימודיה בשיבושים מינימליים, עברה להתגורר בהוואי. באופן זה, היא עדיין יכלה ללמוד סיעוד (שהייתה קריירה מושלמת עבורה) במערכת ההשכלה הגבוהה האמריקאית תוך יכולת לטוס חזרה למשפחתה ביפן לפי הצורך. אני מתאר לעצמי שהיא הרגישה קצת לא במקום, כיוון שלא באמת היו לה שום משפחה או חברים שם בהוואי, אבל היא ניצלה את המיטב והמשיכה בלימודיה.
בינתיים עברתי לכאן לטוסון, אריזונה, כדי להתחיל את שנת השירות החדשה שלי עם AmeriCorps. זמן לא רב לאחר מכן, הופתעתי לשמוע ממיצו שיש לה ארוס, מכיוון שהיא לא יצאה עם אף אחד בעבר. עם זאת, נראה שהיא שמחה, ושניהם נסעו יחד במסעות שונים. מהתמונות שלהם הוא נראה טיפוס ידידותי, יוצא ואתלטי. מכיוון שהיא אהבה לטייל ולחקור בחיק הטבע, לקחתי זאת כאינדיקציה חיובית לכך שמצאה את בן זוגה התואם לחיים.
למרות שהתחלתי להיות מאושר בשבילה, נבהלתי לשמוע אחר כך ממיצו שהיא קורבן להתעללות פיזית ורגשית. ארוסה היה נוטה להתנהגות זועמת ואלימה לאחר התקפי שתייה מרובה, והוציא אותה עליה. הם רכשו דירה משותפת בהוואי, ולכן היא חשה כלואה מבחינה חברתית וכלכלית בקשרים הפיננסיים שלהם. מיצו ניסה להבין כיצד להתמודד עם המצב ופחד מאוד לנסות ולעזוב אותו. היא רצתה לחזור ליפן, אך הייתה משותקת מתחושת הפחד והבושה על מצבה הנורא.
ניסיתי להבטיח לה ששום דבר מכל זה לא היה באשמתה, ושאף אחד לא ראוי לסבול מאלימות ביתית מילולית או פיזית. היו לה שם כמה חברות, אך אף אחת מהן לא הייתה יכולה להישאר איתה יותר מלילה או שניים. לא הכרתי מקלטים באוהא, אבל חיפשתי כמה משאבים בסיסיים הקשורים לחירום עבור קורבנות התעללות ושיתפתי אותה איתם. הבטחתי שאנסה לעזור לה למצוא עו"ד בהוואי המתמחה בתיקים של אלימות במשפחה. נראה שהתמיכה הזו נותנת לה קצת הפוגה זמנית, והיא הודתה לי שעזרתי לה. מהרהרת פעם, היא שאלה מה שלומי בתפקידי החדש באריזונה ואמרה לי שהיא מקווה שהדברים ימשיכו להסתדר לי בסביבתי החדשה.
לא ידעתי את זה אז, אבל זו תהיה הפעם האחרונה ששמעתי ממיצו אי פעם. הגעתי לחברים בהוואי וקיבלתי קשר של עורך דין מוערך מאוד שלדעתי יוכל לעזור לה בתיק שלה. שלחתי לה את המידע, אך מעולם לא שמעתי בחזרה, מה שגרם לי לדאגה רבה. לבסוף, כשלושה שבועות לאחר מכן, שמעתי מבן דודה של מיצו שהיא איננה. מתברר שהיא לקחה את חייה יום אחד בלבד אחרי שהיא ואני דיברנו לאחרונה. אני יכול רק לדמיין את הכאב והסבל הבלתי פוסקים שהיא חשה בוודאי בשעות האחרונות.
כתוצאה מכך, לא היה מקרה לעקוב אחריו. מאחר שלא הוגשו מעולם אישומים נגד ארוסה, למשטרה לא היה מה להמשיך. עם התאבדותה, לא תהיה חקירה נוספת מעבר לסיבה המיידית למותה. לבני משפחתה ששרדו לא היה הרצון לעבור את התהליך של להמשיך עוד כלום בזמן האבל שלהם. עד כמה שהייתי עצובה ומזועזעת מהאובדן הפתאומי של חברתי היקרה מיצו, מה שהכה אותי הכי קשה היה שלא הצלחתי לעשות דבר בשבילה בסופו של דבר. עכשיו פשוט היה מאוחר מדי, והרגשתי שפוצץ את זה.
אמנם אני יודע ברמה הרציונלית שאין עוד דבר שיכולתי לעשות, אך חלק ממני עדיין האשים את עצמי שלא הצלחתי איכשהו למנוע את כאבה ואובדן. בחיי ובקריירה תמיד ניסיתי להיות מישהו שמשרת אחרים, ולהשפיע באופן חיובי. הרגשתי כאילו איכזבתי את מיצו לחלוטין בזמן הצורך הגדול ביותר שלה, ופשוט לא יכולתי לעשות שום דבר כדי לשנות את ההבנה הנוראית הזו. הרגשתי כועס מאוד, עצוב ואשם בבת אחת.
בזמן שהמשכתי לשרת בעבודה נעשיתי מודאגת ונסוגתי מפעילויות חברתיות שונות שבעבר נהניתי לעשות. התקשיתי לישון במשך הלילה, לעיתים קרובות התעוררתי בזיעה קרה. הפסקתי להתאמן, ללכת לקריוקי ולהתרועע בקבוצות גדולות יותר, והכל בגלל התחושה המתמדת ללא הרף שלא הצלחתי לעזור לחברתי כשהיא זקוקה לה ביותר. במשך שבועות וחודשים חייתי ברוב הימים במה שאני יכול לתאר רק כערפל כבד, קהה.
למרבה המזל הצלחתי להודות בפני אחרים שאני מתמודד עם הצער העז הזה וזקוק לתמיכה. אמנם לא דיברתי על כך בפומבי עד עכשיו, אך נעזרתי מאוד בכמה מחבריי הקרובים ועמיתי בעבודה. הם עודדו אותי לחפש דרך כלשהי לכבד את זכרו של מיצו, באופן שיהיה בעל משמעות ויהיה לו איזושהי השפעה מתמשכת. בזכות תמיכתם האדיבה הצלחתי להצטרף למספר סדנאות ופעילויות כאן בטוסון התומכות בנפגעי אלימות במשפחה וכן פועלות לסייע בגידול צעירים בריאים ומכובדים.
התחלתי גם לראות מטפל בבריאות התנהגותית במרפאה מקומית לבריאות הציבור, שעזר לי לאין שיעור להבין ולעבוד דרך רגשותיי המורכבים של כעס, כאב ועצב סביב אובדן חברתי הטובה. היא עזרה לי לנווט בדרך הארוכה להחלמה ולהבין שכאב הטראומה הרגשית מתיש לא פחות מרגל שבורה או מהתקף לב, גם אם הסימפטומים אינם ברורים כלפי חוץ. צעד אחר צעד זה נהיה קל יותר, אם כי כמה ימים הכאב של הצער עדיין מכה בי באופן בלתי צפוי.
על ידי שיתוף בסיפורה והדגשת מקרי ההתאבדות לעיתים קרובות כתוצאה מהתעללות, אני מקווה שאנחנו כחברה נמשיך ללמוד ולדבר על המגיפה האיומה הזו. אם אפילו אדם אחד נהיה מודע יותר לאלימות במשפחה על ידי קריאת מאמר זה, ויעבוד בכדי לסיים אותו, אני אשמח.
למרות שלצערנו לעולם לא אראה או אדבר עם חברתי יותר, אני יודע שחיוכה הקורן והחמלה המקסימה כלפי אחרים לעולם לא יעומעמו, מכיוון שהיא ממשיכה בעבודה שכולנו עושים ביחד בכדי להפוך את העולם למקום בהיר יותר שלנו. קהילות משלו. מאז הקדשתי את עצמי באופן מלא לעבודה זו כאן בטוסון כדרך לחגוג את זמנו הכל כך קצר של מיצו כאן על פני האדמה, ואת המורשת החיובית להפליא שהיא ממשיכה להשאיר אחרינו, גם עכשיו.